אודות ההורה בזירה:

עמדתי בדלת ובכיתי.
זה היה רגע של חסד. של נס.
של תודעה חדשה: אני לא באמת לבד.
באותו בוקר הילדים שלי הלכו לבית הספר 
עם שוקו, לחמנייה – ובעיקר עם שמחה.
הם לקחו איתם תחושת ביטחון.
ואני – לקחתי נשימה.

משם, התחלתי ללכת צעד־צעד.
נעמדתי מול נושים, מול בנקים, מול חובות שלא יצרתי –
ודיברתי את האמת שלי.
“אני חד־הורית. שלושה ילדים. 
אני לא בורחת. אני לוקחת אחריות.”

ובחרתי להילחם לא רק עליי –
אלא עליהם.
אמרתי להם: בואו נרוויח את הילדים שלי.
אל תפריעו להם לגדול.

הם ראו בי מישהי אמיתית. שקופה. לוחמת.
קיבלתי פריסות, הקלות, הזדמנות להתחיל מחדש.
בתוך שנה וחצי – סגרתי את כל החובות.

הילדים שלי גדלו בתוך מציאות קשה, 
אבל ראו אמא שקמה כל בוקר.
שעושה.
שנלחמת.
שמכניסה שמחת חיים גם כשכואב.