מאת אוראל אבנעים גלטר מטפלת CBT
חרם חברתי, דיכאון, מצוקה רגשית ופגיעה עצמית, אינם תופעות שוליות. הם מציאות שאיתה מתמודדים מתבגרים רבים, לעיתים בשקט ובבושה. שוב מקרה מצער של הורים וקהילה שלמה המתמודדת עם כאב עמוק בעקבות התאבדותה המצערת של נערה בת 15 מראש העין. צעירה עם חלומות, יכולות, ועולם שלם של אפשרויות, שנקטע באחת. מקרים כאלה מזעזעים, אבל חובה עלינו, כחברה וכהורים, לדבר עליהם, ללמוד מהם, ולבנות סביבה שמגנה על ילדינו. כתבה זו מבקשת לתת להורים חשיפה למעגלי צמיחה והתמודדות עם אתגרי ההורות, כלים לזיהוי סימני אזהרה, דרכי שיח עם ילדיהם, והבטחת רשת ביטחון שנותנת מקום, מילים ועוגן.
לא תמיד נראה סימן אחד משמעותי וברור, אלא שינוי מצטבר, ולעיתים סמוי. הסימנים המקדימים
שעלולים להעיד על מצוקה נפשית הם:
- שינויים חדים במצב הרוח: עצבות מתמשכת, התפרצויות זעם, אדישות או ריחוק.
- ירידה בתפקוד: ירידה בלימודים, הימנעות מבית ספר, וויתור על פעילויות אהובות.
- שינויים חברתיים: התרחקות מחברים, סגירות, טענות על חרם או דחייה.
- פגיעה בערך העצמי: אמירות כמו “אני מיותר/ת”, “לא אוהבים אותי”, “היה עדיף אם לא הייתי כאן”.
- סימני פגיעה עצמית: שריטות, סימנים על הידיים, לבישת בגדים ארוכים גם בחום.
- שימוש מוגבר בטלפון והתכנסות לעולם מקוון במקום קשרים חברתיים טבעיים.
אם מופיעים כמה מהסימנים לאורך זמן, זהו אות מצוקה שדורש התייחסות.
הורים רבים חשים חסרי אונים כשהם מבחינים במצוקה אצל ילדיהם. הנה דרכי פעולה חשובות:
1. ליצור מרחב בטוח לשיחה: שיחה אמפתית עדיפה על חקירה. משפטים שעוזרים:
“אני כאן בשבילך. את/ה לא צריך/ה להתמודד עם זה לבד”
“אני רוצה להבין מה עובר עלייך, לא לשפוט”
2. להימנע ממשפטים שמבטלים את החוויה כמו:
“עזוב, זה יעבור”
“כולם עוברים את זה בגיל הזה”
במקום זאת: “זה נשמע לך כואב וקשה. תודה ששיתפת אותי”
3. לערב גורם מקצועי: פסיכולוג/ית, יועצת, מטפל/ת CBT או כל דמות טיפולית אחרת: פנייה לעזרה היא חוסן, לא חולשה.
4. לשמור על קשר רציף עם הצוות החינוכי: המורים לעיתים רואים דברים שההורה לא רואה, ושיתוף פעולה עשוי להציל חיים.
המלצות להורים להתמודדות עם חרם חברתי
חרם הוא מצוקה נפשית חריפה. ילד מוחרם עלול להרגיש שאין לו מקום בעולם, ונשאלת השאלה כיצד ניתן לסייע?
– להאמין לילד בלי לזלזל בסיפורו.
– לחזק קשרים חברתיים אלטרנטיביים: חוגים, קבוצות עניין, תנועות נוער.
– לפנות לגורמים בבית הספר תוך דרישה לפעולה מיידית, תיעוד של אירועים ומעקב.
– לעזור לילד לבנות שפה רגשית: לזהות תחושות, לבטא אותן ולהבין שהן לגיטימיות.
הורה אינו יכול לשלוט בכל, אך יכול לחזק גורמי הגנה: שיח רגשי שגרתי בבית, להרגיל את הילדים לענות על שאלות כמו: “מה היה לך היום קשה?” “מה היה רגע אחד טוב?” “מה הגוף שלך מרגיש עכשיו?”
בניית ערך עצמי יציב, מחמאות מדויקות, לא רק על הישגים אלא על אופי ומאמצים. הפחתת חשיפה לתוכן פוגעני ברשת, ללמד ביקורתיות, לא רק להגביל. אורח חיים תומך נפשית, שעות שינה, פעילות גופנית, מפגש חברתי חי ולא רק וירטואלי.
לדעת לשאול ישירות על מחשבות אובדניות, בניגוד למיתוס, שיחה פתוחה על מחשבות התאבדות אינה מעודדת התאבדות, אלא מצילה. ניתן לשאול:
“קרה לך לאחרונה שחשבת לא להיות כאן?
חשבת לפגוע בעצמך?”
רשת ביטחון אמיתית כוללת גם תמיכה להורים.
בשנים האחרונות מתפתח בישראל פרויקט ייחודי הנקרא
“ההורה בזירה” מעגלי צמיחה להורים הפועלים ברחבי הארץ. מטרת היוזמה היא להעניק להורים מקום בטוח לשאול, לשתף, לפרוק, להבין ולהיות חלק מקהילה שמכירה בכך שהורות היום היא זירה מורכבת, מרובת אתגרים רגשיים וחברתיים.
במסגרת המפגשים מקבלים ההורים: תמיכה והנחיה מקצועית, נרמול של תחושות אשמה, בלבול וחוסר אונים, כלים פרקטיים להתמודדות עם קשיי הורות, חרם, מצוקה רגשית והתנהגויות סיכון, ליווי רגשי המפחית את תחושת הבדידות ומחזק את יכולת ההורה להיות עוגן לילדו. זו הזדמנות עבור כל הורה להצטרף למעגל, לחזק את עצמו, ובכך לחזק את ילדיו. כשלהורה יש מרחב בטוח, גם לילד יש.
לסיום, ילדים ובני נוער אינם אמורים לצעוד לבד במבוך הרגשי שהם חווים. כל נער ונערה צריכים לפחות מבוגר אחד שמאמין בהם, רואה אותם ולא מפחד מהכאב שלהם. אם אתם כהורים חשים שמשהו אינו כשורה אל תחכו. פנו, בדקו, שאלו, בקשו עזרה.
טרגדיות כאלו חייבות להפוך לנקודת מפנה. יותר מודעות. יותר שיח. יותר חיבוק. פחות שתיקה.
